1. התובע (להלן:
"הבנק") הגיש תביעה בסדר דין מקוצר כנגד הנתבע על סך 189,032 ש"ח. על פי כתב התביעה הנתבע ניהל בבנק חשבון עובר ושב וכן חתם על כתבי התחייבות להחזרת הלוואה לפיהן קיבל מהתובע 4 הלוואות בסך כולל של 190,000 ש"ח. על פי כתב התביעה הנתבע פיגר בתשלום שיעורי ההלוואות והבנק העמיד את יתרתה לפרעון מיידי וכך עד ליום 26.6.2012 הצטברה יתרת חוב בעניין ההלוואות בסך 127,503 ש"ח. בנוסף נוצר לנתבע חוב בחשבון העו"ש בסך של 61,529 ש"ח.
2. הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן ובתצהיר שהגיש בתמיכה בבקשת הרשות להתגונן כתב כך:
"איני מתכחש לחוב הנטען אלא ברצוני להתגונן באשר לאופן חיובי ומועד חיובי בתשלום הכספים הנתבעים" (סעיף 1 לתצהיר). עוד כתב הנתבע בתצהירו, כי נכון לימים אלה הוא מצוי בהליכי גירושין מאשתו המהווה שותפה לכל ההלוואות שנלקחו על ידו לצורך כלכלת הבית המשותף, למעט ההלוואה שנלקחה ביום 20.1.2012 בסך 30,000 ש"ח אותה לווה לאחר מועד הקרע בינו לבין אשתו. לפיכך הוא טוען כי מחצית הסכום יש לזקוף על חשבון אשתו. עוד הוא כותב בתצהירו כי פנה לבנק במועדים שונים ולווה את הסכומים בשל העובדה שעמד בפני קריסה כלכלית וכי הבנק נתן לו את ההלוואות מבלי שהובטח החזר ההלוואות על ידי חסכונות, בטחונות או ערבויות, ולכן לטענתו לא ברור על סמך מה נתן הבנק את הלוואות. עוד הוא מציין, כי פנה מספר פעמים לבנק וביקש לפרוס את תשלומי ההלוואה אולם הבנק סירב. עוד הוא כותב בתצהירו כי כחלק בלתי נפרד מהליך הגירושין מוגשת בקשה כי ימונה כונס נכסים לצורך מכירת נכס משותף, אשר לפי הערכת שמאי בית המשפט שוויו יאפשר יתרה פנויה לתשלום חוב זה.
3. התיק נקבע לדיון בבקשת הרשות להגן אך לא התייצב איש מהנתבע או מטעמו. בעקבות כך וכאשר התובע ויתר על חקירת הנתבע, נקבע התיק לסיכומים בכתב. הנתבע חויב בהוצאות התובע בשל העדר התייצבותו בסך 750 ש"ח.
4. הבנק טען בסיכומיו כי הנתבע הודה בבקשתו במלוא חובו לתובע על פי כתב התביעה, ואין בפיו כל הגנה בפני התביעה. גם בסיכומיו חזר הנתבע על הודאתו במלוא החוב לבנק.
5. הנתבע טוען בעניין זה כי הוא אומנם אינו מתכחש לחוב, אך אין פירוש הדבר, כי לא קמה לו הזכות להתגונן, משום שהתובע פעל בדרך שאינה הוגנת ואינו מוכן להגיע להסדר עם הנתבע כך שניתן יהיה להיפרע מן הנכס. ב"כ הנתבע ממשיכה וטוענת כי על פי עקרון תום הלב אשר ממנו נגזר איסור הניצול לרעה של הליכי משפט, הרי שצריך היה לתת לנתבע הזדמנות נאותה לשלם את חובו בדרך שבה בחר. עוד מצוין בסיכומים כי בין הצדדים התקיימה ישיבת מהו"ת שבמסגרתה נעשה ניסיון להגיע להסכמות אשר כשל עקב כשל בניסוח ההסכם. אולם לבנק ברור כי יקבל את חובו מהנתבע עם מכירת הבית. בקשתו של הנתבע בסיכומים היא, כי תינתן לו הזדמנות לשלם את חובו לתובע מתוך חלקו בתגמולי מכירת הבית, אשר יימכר באמצעות כונס נכסים. הבנק טוען כי בקשה מסוג זה אינה בסמכותו של בית משפט זה.
דיון והכרעה
6. הלכה פסוקה היא, כי בבוא בית המשפט להחליט בבקשה למתן רשות להתגונן, הוא אינו בודק את אמיתותן של העובדות הנטענות בתצהיר, אלא יוצא מההנחה, שהאמור בתצהיר אמת. כך ייטה להיעתר לבקשה בכל מקרה בו מגלה התצהיר הגנה אפשרית בפני התביעה, גם אם מדובר בהגנה דחוקה. הלכה ידועה זו ביסס בית המשפט העליון בפסיקות רבות כבע"א 3374/05
אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (טרם פורסם) ובע"א 9654/02
חברת האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל פ"ד נט(3), 41. אולם כלל הוא, כי נתבע בסדר דין מקוצר המבקש רשות להתגונן חייב להידרש לפרטי טענות ההגנה שלו (ע"א 18/66
חפץ נ' אוצר הקבלנים בע"מ, פ"ד כ(3) 265). אין די בקיומה של מחלוקת עובדתית בין הצדדים, כדי להצדיק מתן רשות להתגונן. מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר היא למנוע דיון בתובענה אם נהיר, כי אין לנתבע סיכוי להצליח בהגנתו והיא בבחינת "הגנת בדים" (ע"א 3374/05
אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (טרם פורסם).
7. צודק הבנק בטענתו כי הנתבע מודה בבקשתו, בתצהירו ובסיכומיו במלוא החוב הנטען בכתב התביעה ואין לנתבע כל הגנה, אשר מזכה על פי הפסיקה ברשות להתגונן. לבית המשפט אין סמכות לקבוע לתובע, בהעדר הסכם אחר בין הצדדים, כיצד ישולם החוב ובאילו תאריכים. לפיכך, בית המשפט אינו יכול להתערב בסוגיות אלו, הסמכות בנושאים אלו מסורה לראש ההוצל"פ.
8. אומנם לו היו הצדדים מגיעים להסדר לפשרה ניתן היה להמתין עם התשלום עד למכירת הבית, אך ככל הנראה מטעמים שונים, אשר בית המשפט אינו יכול ואינו אמור להיות מעורב בהם, לא נסתייע בידי הצדדים להגיע להסדר פשרה ולכן אין מנוס אלא לפסוק על פי הדין.
9. על פי הדין, כל הטענות שנטענו על ידי הנתבע אינן טענות המקנות רשות להגן. העובדה שהנתבע הינו בהליך פרידה מאשתו אינו מונע את תשלום החוב במלואו על ידו. העובדה כי קיימת אפשרות להיפרע מנכס, אשר יימכר בשלב כלשהו בעתיד אינה מהווה טענה המצדיקה מתן רשות להגן. העובדה כי הבנק עומד על זכותו לקבל החזר ההלוואה שנטל הנתבע וכן תשלום יתרת החוב לחשבון העו"ש אינה מהווה חוסר תום לב בשימוש בזכות, כפי שטוען הנתבע וזכותו של הנושה לפעול לקבלת כספו, בדרך שהוא מוצא לנכון על פי הדין. משלא הגיעו הצדדים לפשרה יש להמשיך בהליכים ואין בכך שהבנק הגיש תביעה משום ניצול לרעה של הליכי משפט, כפי שטען הנתבע בסיכומיו.
10.לפיכך בקשת הרשות להגן של הנתבע נדחית והתובע זכאי לפסק דין על מלוא תביעתו.
11.יש לציין כי ב"כ התובע התייצב לדיון ביום 5.12.2012 והמתין כ-45 דקות לנתבע, אך איש לא התייצב, בשל כך פסקתי הוצאות בסך 750 ש"ח לטובת התובע. ב"כ הנתבע טענה כי יש לבטל את ההחלטה בדבר ההוצאות, משום שלא היה ידוע לה על מועד הדיון. ב"כ התובע טען כי התייצב לחינם ואף לא יתכן כי ב"כ הנתבע לא ידעה על מועד הדיון, מכיוון שעיון בזימון לפגישת המהו"ת, שאין מחלוקת כי הנתבע קיבל, מעלה שהיה רשום בו מועד הדיון 3.12.12, אשר נדחה בהחלטת בית המשפט ליום 5.12.12. בחנתי את התיק האלקטרוני ועולה ממנו כי ההחלטה על דחיית הדיון נשלחה למשרד ב"כ הנתבע באמצעות הפקס. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים אני מוצאת כי בשל הספק ולנוכח פסק הדין לא יקבע תשלום הוצאות מיוחד בגין ישיבת 5.12.12.
סוף דבר
12.הנתבע ישלם לתובע סך של 189,032 ש"ח בצירוף ריבית כפי שנקבע בהסכמים בין הצדדים וזאת ממועד הגשת כתב התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
13.הנתבע ישלם לתובע הוצאות בסך של 2,400 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ש"ח.
ניתנה היום, טז שבט תשע"ג, 27 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.